ביון – הקולות שלנו – תזמורת
שלום לכם, חברים יקרים. היום אני רוצה לדבר איתכם על תזמורת. תזמורת היא בעצם מערך של נגנים שיושבים זה בצד זה. לכל אחד יש צליל ייחודי, כל אחד מנגן בכלי אחר. ולעיתים, גם אם מספר נגנים מנגנים באותו כלי, לא תמיד קולם זהה בדיוק. לעיתים, אפילו בתוך קבוצת כלים ישנם מספר קולות.
מה שמייחד את התזמורת, מה שהופך תזמורת לתזמורת טובה, היא ההרמוניה, השילוב בין כל הנגנים. מנצח טוב הוא זה שמצליח לתת לכל קול להישמע, אבל לווסת את כל הקולות כך שבסופו של דבר המוזיקה שתישמע תהיה בדיוק לפי מה שתוכנן, ותישמע בצורה מאוד נעימה ומאוד מרשימה.
התזמורת הזאת קיימת בכל אחד מכם. המנצח הוא קול ההיגיון. התפקיד של קול ההיגיון הוא לווסת בין כל הקולות ביניכם, לתת לכל קול להביע את הצליל שלו, ואחר כך לבחור לאיזו קול לתת יותר כוח ולאיזה קול לתת פחות כוח. אבל בעולם המערבי, בעצם מגיל צעיר מלמדים אתכם להקשיב רק לקול ההיגיון. מלמדים אתכם לכבות את הקולות שבתוככם, וכך יוצא שבעצם כולכם מזייפים, אתם כולכם תזמורת חסרה, שכן חלק מהקולות כלל לא באים לידי ביטוי בתוככם. יותר מכך, כאשר אנו מתבוננים על בני האדם, אנחנו הרבה פעמים יכולים לראות שאנשים פוחדים מהקולות שבתוכם. אותם קולות הם הקולות שיאפשרו לכם לפרוץ דרך, שיאפשרו לכם לחשוב אחרת.
אבל כאשר אתם מנסים לחשוב בהיגיון, אתם בעצם מבטלים את קול התזמורת ומשאירים כלי אחד בלבד. הדבר כמובן אינו נסבל במוזיקה, אבל הוא גם אינו נסבל בחייכם. אתם מפסידים טווח שלם של מידע, של הכוונה, של דיוק אישי, שחשוב מאוד שתתנו לו מקום.
קול ההיגיון אינו מאפשר יצירתיות, כיוון שקול ההיגיון מתבסס על ידע, על ניסיון. וכל דבר שלא ניסיתם בעבר, או אולי שניסיתם ולא הצלחתם בו, כמובן שקול ההיגיון יעצור אתכם מלפעול בדרך הזאת. ההיגיון מתנגד להמצאה, שכן המצאה היא דבר שאינו בטוח, וההיגיון תמיד ילך על בטוח. וכך קורה שאתם מפסידים חלק גדול מהאושר שנמצא בתוככם, פשוט מתוך ההרגל.
כאשר מסתכלים על ילדים, אפשר לראות שבאופן טבעי לכל ילד יש כלי חזק יותר. הכלי משתקף בקול. יש ילד שיש לו קול אומנותי, יש ילד שיש לו קול יצרי יותר, יש ילד שהוא בעל דמיון מפותח. אכן יש אותו ילד שהוא לוגי, והוא עובד בצורה לוגית. אבל גם הילד הלוגי פתוח לעוד מגוון קולות. יש בכל אחד קול חזק יותר, אבל כאשר נותנים לכל הקולות להישמע, בסופו של דבר ההיגיון הופך להיות מכוון התזמורת, הופך להיות מכוון הידע, מכוון התשובות. חשוב להשתמש בהיגיון, אבל רק אחרי שנתתם לכל הקולות לעלות בתוככם.
כאשר אדם פוחד מהקולות שבתוכו ומרגיש ישר מבולבל, הוא בעצם לא מאפשר לעצמו לשאול שאלות. הוא לא מאפשר לעצמו לפרוץ את החשיבה הרגילה שלו. ובעולם שלכם, פריצת הגבולות היא הדבר שהכי ידחוף אתכם קדימה, הכי יאפשר לכם דווקא להגיע לאמת שלכם, כיוון שכל אחד הוא ייחודי, והייחודיות היא תכונה שמאוד נדרשת בתקופה הזאת.
לכן אני רוצה להמליץ לכם שתנסו לזהות את הקולות בתוככם. כאשר קול עולה, פשוט תקשיבו לו. אף קול הוא אינו קול האמת, גם לא קול הנשמה. כל קול שעולה בכם הוא קול שיש בו הכוונה, שיש בו מידע. בסופו של דבר, כאשר תחשבו עם קול ההיגיון, כאשר תיקחו את כל הקולות ותחברו אותם יחד, תקבלו את המנגינה שנכונה לכם. החיבור בין הקולות אפשרי רק אחרי שנתתם לכולם לעלות.
אנחנו רואים בני אדם ששואלים שאלה ורוצים לדעת מייד את התשובה. אין להם סבלנות לקבל את הדרך הנכונה להם. זה לא עניין של סבלנות, זה עניין של לאפשר לכל מה שבתוככם לעלות. ברגע שאתם מאפשרים, התשובה תהיה מדויקת לכם, תתאים למקום שבו אתם נמצאים, לדרך שבה אתם הולכים, תהיה הרבה יותר שלמה ותרגישו הרמוניה.
כאשר אתם מתעלמים מקול מסוים, תמיד תרגישו התנגדות פנימית, תרגישו שמשהו לא שלם שם. וכך אתם מסתובבים ומקבלים החלטה על סמך ההיגיון, אך ישנם קולות שלא נתתם להם מענה. ואותם קולות ממשיכים להטריד, ממשיכים להציק לכם, גם אחרי שקיבלתם את ההחלטה, ואתם מרגישים אי-שקט. זו אינה החלטה שנעשתה כאשר שמעתם את קול התזמורת, זו החלטה שנעשתה על בסיס לחץ, על בסיס רצון להגיע לתשובה, ובעצם מצב שבו ההיגיון השליט את כוחו על כל הקולות האחרים.
אפשר להתעלם מקול. אבל הוא יחזור ויזקוף את ראשו, כיוון שיש שם אמת שעליכם להקשיב לה. כאשר אתם מקשיבים לאמת הזאת, אבל בוחרים בבחירה מודעת שלא לפעול על פיה, המצב יהיה אחר. אז, תרגישו שלמים עם מה שעשיתם. כיוון שאנחנו רואים כל כך הרבה אנשים מבולבלים, אנשים שמרגישים שיש רעש רב בתוך ראשם, שאינם מצליחים להגיע לבהירות, אנחנו מזמניים אתכם לזהות את התזמורת שבכם, לזהות את הקולות. בהתחלה זה דורש מאמץ. אחר כך זה נהיה פשוט ונותן בהירות מאוד גדולה על מי אתם, מה נכון לכם ואיך תלכו בדרך שתיקח אתכם להרמוניה ולמוזיקה שאותן אתם רוצים.
שלכם,
ביון
