שלום לכם, אנשים יקרים, כאן לאבלי.
הנושא שאנחנו הולכים לדבר עליו היום הוא מאוד מאוד חשוב. שואלים אותנו בשביל מה בעצם קיימת האנושות, בשביל מה אתם צריכים לרדת למטה ולעלות, ולעבור שיעורים כל כך קשים, מה המטרה של הדבר הזה שאתם עוברים אותו.
והתשובה היא לחזור לאחדות. האחדות היא המצב התחלתי שממנו התחילה האנושות. אפשר לראות בזה מצב של גן עדן, אבל אני חושבת שחשוב שתבינו מהי אותה אחדות שאנחנו מדברים עליה.
אין הכוונה באחדות לכך שכולכם תאהבו זה את זה, גם אין כוונה שכולכם תהיו אותו הדבר. אחדות זה מצב שבו יש לכם אמפתיה אחד לשני. ומה זה אומר? בעולם המערבי מגיל מאוד צעיר מלמדים אתכם לראות את ההבדלים שקיימים ביניכם לבין אחרים. משתמשים במונחים של "זה יותר מאחר", "הוא חזק יותר בתחום מסוים, הוא חלש יותר בתחום אחר", "הילד הזה יודע יותר טוב מהילד השני". ההשוואה מתחילה ממש מהינקות.
אם תחשבו על זה לרגע, תראו שאין שום ערך בהשוואה. ההשוואה היא כלי שיצרה האנושות במטרה לדחוף אנשים להתקדם. בעבר, כיוון שהיו פחות חוקים והיו פחות כללים, היה צורך לתת לאנשים סימן כיצד עליהם לנהוג. וברגע שהיו מראים להם דרך, היו אומרים להם "ככה אתם אמורים לנהוג", ומצביעים על אדם זה או אחר. אותו אדם היה נותן דוגמה אישית, ואנשים היו הולכים בדרכו. וכדי לדעת אם הם באמת הגיעו אל המטרה או לא, הייתה השוואה – אתם בדרך, אתם לא מספיק בדרך.
המטרה של ההשוואה הייתה להגיע למקום נכון יותר לאנשים ונכון יותר לקהילה. ככל שהקהילה התפתחה, נוצר עיוות במצב של ההשוואה. ההשוואה הפכה מהשוואה מקדמת להשוואה שמטרתה לתת ערך, לתת ציון. ברגע שהאנושות פנתה למקום הזה, שבו יש טובים יותר וטובים פחות, נוצרה נפרדות.
אדם כבר לא יודע להרגיש חכם, הוא יודע להרגיש חכם יותר מ- או חכם פחות מ-. במצב הטבעי, כל אחד חכם בדרך שלו. אין צורך להשוות בין אדם לחברו, אבל כיוון שמגדלים אתכם מגיל צעיר להיות עסוקים בהשוואה, כבר אין לכם את היכולת להבין שלחוכמה, למשל, יש אין-סוף דרכי הבעה, והחוכמה שלכם לא צריכה להיות דומה לחוכמה של אף אחד אחר. אולי אפילו בלתי ניתן להשוות בין אחד לשני, כיוון שזה לא באמת אותו הדבר אצל כולכם. אבל עדיין בעולם שלכם נעשית ההשוואה.
אם תחשבו רגע לעצמכם, תראו שלכל אחד מכם ישנו מדרג פנימי – בזה אני כן טוב, בזה אני לא טוב. אבל תמיד זה יהיה טוב או לא טוב ביחס למשהו – ביחס לאח או ביחס לחברים או ביחס להערות שנאמרו לכם בעבר. זה אף פעם לא יהיה מצב שבו תגידו "את זה אני פשוט לא יודע לעשות", למשל, אלא תמיד זה ילווה בתחושה שאני לא יודע מספיק.
חשוב מאוד שתבינו את זה, כי לימדו אתכם שהערך שלכם יושב על תנאי. בעולם ההישגי יוצרים בכם את התחושה שרק כשתגיעו למצב מסוים – כשתגיעו למשכורת מסוימת או כשתגיעו להישג מסוים, תוכלו להיות מאושרים. רבים מכם שוב ושוב אומרים לעצמם "אם רק אני אצליח בכך יהיה טוב", "אם רק יהיה לי בן זוג אני אהיה מאושרת", "אם רק הילד יתייחס אליי יותר יפה, הכול יהיה יותר בסדר".
ואז, גם כשזה קורה באותם מקרים, כאשר דווקא ההצלחה מגיעה, בדרך כלל אין ניצוצות. וגם אם יש ניצוצות, הם מחזיקים זמן קצר, כי ההישגים לא באמת גורמים לכם להרגיש מוצלחים. מה שגורם לכם להרגיש מוצלחים הוא ההתייחסות שלכם לאותם דברים, זו ההתייחסות שלכם להישגים.
כאשר אתם שיפוטיים כלפי עצמכם, לא תוכלו ליהנות מדבר. שום הישג לא יהיה בעל ערך. מרבית האנשים הציבו לעצם מטרות ויעדים בגיל צעיר. הם הניחו שכאשר הם יגיעו למטרות האלה הכול יהיה טוב. ואם תסתכלו על חייכם, תראו שהגעתם להרבה מטרות, ועדיין אתם יכולים להרגיש חסרי ערך, מבולבלים, לא טובים מספיק.
חשוב שתבינו שהמפתח הוא לא בהישגים, אלא בשינוי הגישה, וזו הגישה של האחדות. בגישה של האחדות, בעצם מפרידים בין כך שכל בני האדם שווים במהות, אבל הם מאוד שונים במימוש. ולמה הכוונה? לכל בני האדם יש רגשות, כולם נפגעים, כולם מרגישים, כולם שמחים לעיתים. כל בני האדם שווים מבחינתנו, מבחינת המשמעות שאנו נותנים להם. אין אדם טוב מאחר. זה לא תלוי במה שהוא עושה. ולכן, ברגע שתבינו שהזכות הבסיסית שלכם זהה לחלוטין לזו של האחר, והזכות הבסיסית של האחר זהה לחלוטין לזכות שלכם, והשונות היא בביטוי של התכונות השונות, היא בבחירה של ההתנהגות, והשונות היא בעצם משהו חיצוני, כאשר במהות אתם שווים.
חשוב מאוד שתבינו, כיוון שכל אחד מכם משתמש כלפי עצמו ב"טוב יותר" או "טוב פחות", ב"מספיק מצליח" או "לא מספיק מצליח". ההשוואה בעצם נותנת לכם לגיטימציה להרגיש פגועים. למשל, אם מישהו העליב אתכם, אתם יותר צודקים ממנו. זה נותן לכם אישור שמותר לכם להרגיש פגועים. אין צורך באישור הזה. מותר לכם להרגיש פגועים כי אתם מרגישים פגועים. אין שום צורך לחפש הצדקה. מותר לכם להרגיש שמחים כי אתם מרגישים שמחים. כנ"ל לגבי כל רגש – להיות עצובים, מותר לכם לכעוס.
פעמים רבות אנו שומעים אתכם אומרים "זה לא צודק, כעסו עליי שלא בצדק". חשבו לרגע כמה מגוחך המשפט הזה. כאשר בן אדם כעס עליכם הוא חווה כעס. האם זה אומר שאתם אשמים? האם זה אומר שאתם בכוונה גרמתם לו לכעס? אין הדבר כך בכלל. מה שחשוב הוא שהאדם חווה כעס. ביום שתוכלו להיות במקום הזה ולהבין שמותר לאותו אדם לחוות כעס, והדבר אינו קשור אליכם, גם לכם מותר לחוות כעס בדיוק על אותו מקרה, וגם אתם לא צריכים להסביר לעצמכם למה מותר לכם – פתאום תוכלו לחוות את החופש, תוכלו להבין שאין צורך בהשוואות, שיש מקום לכולם.
כאשר בן אדם חלש תוקף אתכם ממקום של חולשה, תוכלו למצוא בליבכם חמלה במקום להרגיש מאוימים. קל מאוד להרגיש מאוימים כאשר אתם מוצאים את עצמכם בהשוואה – מי יותר צודק, מי פחות צודק, מה יותר נכון ומה פחות נכון, מי מתנהג יותר לפי הכללים ומי מתנהג פחות לפי הכללים. אבל זכרו, לכם יש חופש בחירה.
חופש הבחירה הוא המתנה הכי גדולה של האנושות, וחופש הבחירה יוצר את הנפרדות. כי במצב מסוים יש לכם את האפשרות לבחור איך אתכם רוצים להתנהג, ושם ישנם הבדלים בין בני האדם, ושם אין צורך לנהוג בצורה אחידה. זה יכול להביא להמון שחרור ולהמון תחושה של חופש. תבינו שאינכם יכולים לנהוג לא נכון כאשר אתם מרגישים משהו – זה תמיד נכון. אתם יכולים לבחור את דרך הפעולה שתהיה יותר נכונה או פחות נכונה לכם, אבל הרגש הוא תמיד נכון. ואנשים חווים רגשות בצורה דומה, אם הם רק מרשים לעצמם. מי שלא מרגיש הם אותם אלה ששמו על עצמם מחסומים מפחד להיתפס כחלש או מפחד להיפגע.
המקום של לשים את התנאים, להגיד "אם רק אהיה פחות רגיש", "אם רק אלמד לעשות כך וכך", "אם רק יהיה לי" – ברגע שאתם מציבים תנאי, "אם", ומחברים אותו לתחושת ערך או מחברים אותו לאושר או מחברים אותו לשמחה, אתם פועלים בדרך שלעולם לא תתממש. שום הישג לא יכול ליצור אושר ותחושת ערך לאורך זמן.
טבעו של ההישג להתפוגג. לאחר מחיאות הכפיים הראשוניות, שנמשכות זמן מה, התהילה של כל מעשה נשכחת. ואז, אם אתם מותנים בעשייה, מותנים בהישגיות, תהיו מוכרחים לייצר את הדבר הבא כדי לחזור שוב ולחוות את האושר.
האושר האמיתי בחייכם, שמחה, אהבה, דווקא נמצא ברגעים הקטנים שבהם אתם לא שיפוטיים. בהנאה מפרח, מחיבוק של ילד, מחיוך. באותם רגעים אתם פשוט נהנים מהחוויה, אתם לא עוצרים לחשוב אם זה מספיק טוב או לא מספיק טוב. ברגע שעצרתם והתבוננתם בביקורתיות כלשהי על דבר מה, נעלמת האהבה, נעלם האושר, נעלמת השמחה.
אנשים יקרים, המפתח הוא בידיים שלכם. נסו ביום-יום להתרכז בתחושות שלכם. נסו לחפש את אותם רגעים קטנים שנעימים לכם, שמשמחים אתכם, ולכל אחד יש כאלה. אבל בדרך כלל אתם פחות מתייחסים אליהם כי אין בהם קול תרועה, אין בהם הישגיות גדולה. אתם מתפארים בהישגיות גדולה, בניצחונות, במשמעות של הצלחה, כמו לימודי תואר, כמו הצלחה במקומות אחרים. אבל דווקא אותם מקומות לא באמת ממלאים אתכם לאורך זמן, ואילו אותם דברים קטנים יכולים למלא לכם את החיים ולהחזיק אתכם במצב של שמחה כל חייכם.
הצלחות או אי-הצלחות יהיו תמיד. זו דרך הטבע של ההתנהלות בעולם. אל תתנו להן להכתיב את השמחה בחייכם. זכרו שכולכם בסופו של דבר דומים, כולכם שייכים למשפחת האנושות. בפעם הבאה שאדם כלשהו נמצא איתכם בעימות, נמצא מולכם במצוקה, זכרו שיכול להיות שהוא לא יכול לראות את הדברים כמוכם. יכול להיות שהוא בוחר בדרך התנהגות לא נכונה, אבל במהות הוא בדיוק כמוכם.
אני מקווה שזה יפתח לכם את הלב – לא למען אותו אדם, אלא למענכם.
כאשר אתם פותחים את הלב אתם מתמלאים באהבה. הביקורת היא המחסום הגדול ביותר לאהבה. לבן אדם ביקורתי קשה לאהוב, קשה להרגיש אהוב. ככל שתורידו את המחסום הזה, תוכלו לחוות יותר ויותר אהבה, יותר ויותר אחדות, יותר ויותר ביטחון ואמונה בעולם שבו אתם חיים, ומרבית הניכור שקיים היום בעולם המערבי יתפוגג.
שלכם, לאבלי.
