שלום לכם,
אנשים נפלאים, כאן ביון.
הנושא של המעבר מהעולם וההגעה לעולם שלנו הוא הנושא שהכי מעסיק בני אדם. הנושא הזה נמצא במהות של ההתנהגות שלהם, במהות של ההבנה שלהם, במהות של המחשבה. אלמלא הייתה נקודת יציאה, אלמלא היה פחד מאותה נקודת יציאה אצלכם, מחשבה על מה עומד לקרות שם, התעסקות בנושא הזה, חלק גדול משיפור האנושות לא היה יכול להיות קיים.
נקודת היציאה נתפסת כמשהו בלתי ידוע, כמשהו מאיים, ולכן האדם מרגיש שיש לו זמן קצוב לעשות דברים, שיש לו זמן קצוב לפעול, שמשהו יקרה אחר כך בין שהוא מאמין בחיים שמעבר ובין אם לאו ברור לו שיש תקופה שנגמרת. אם התהליך של הסוף היה דבר שידוע כדבר נעים וחביב, הצורך לבדוק, להתקדם ולהתפתח במהלך תקופת החיים היה קטן יותר, שכן האדם היה יודע שזה בסדר שאפשר להמשיך גם אחר כך ולכן זה טוב – החשש, ההתייחסות לנקודה כנקודה משמעותית קידמה את האנושות מאז ומעולם.
אחד הדברים שהכי פיתח את האנושות הוא פחד מוות. הפחד להיפגע, הפחד להינזק, הביא את האנשים לפתח את החשיבה כדי למצוא פתרונות לציד יותר בטוח, לפתח את החשיבה להגנה, להבין שעדיף שלום על פני מלחמה כי במלחמה ישנה סכנה. בעצם הביא את האנושות למצוא פתרונות – פתרונות למחלות, לשיפור החיים. הפחד הזה הוא הפחד הכי משמעותי בעולם, ולכן כשאנחנו מלמעלה מסתכלים על כך, אנחנו מברכים על כך. גם אתם, בבוא יומכם, כאשר תגיעו יום אחד לכאן, תבינו שזה בעצם המנוע החשוב ביותר של האנושות.
אדם שאין בו פחד מהסוף, פחד מוות, כפי שאתם קוראים לזה, ינהג אחרת. מצד אחד הוא יעשה הרבה יותר, ומצד שני הוא פחות ינהג בהתחשבות ופחות יחשוב על דרכו. בן אדם שאין בו בפחד מוות פחות עסוק בחשבון נפש, פחות עסוק בלחשב את צעדיו, ולכן זו ברכה. אנשים רוצים לקדם את האנושות במטרה למנוע את הכאב, להאריך את החיים, למנוע סבל. כל הדברים האלה נוצרו כדי למנוע את פחד המוות.
אותה נקודה שאתם קוראים לה 'מוות' היא בעצם נקודת עזיבה של העולם הפיזי, והיא יכולה לקרות באחת משתי הדרכים. לפעמים, כשנשמה נמצאת למעלה, היא וחרת שיעורים. חלק מהשיעורים המאוד משמעותיים הוא התמודדות עם פחד המוות. זה שיעור שמקדם את האנושות ומפתח אותה. נשמות רבות בוחרות לעבור חוויה מסכנת חיים כדי להתפתח, כדי ללמוד, כדי להצליח להגיע למקום טוב יותר ונכון יותר, וכדי ללמד אחרים איך אפשר להתמודד במצבים כאלה. אנשים שחלו במחלות קשות, אנשים שהיו בתאונות קשות, אנשים שחוו נגיעה כביכול במוות אך יצאו משם – הרבה פעמים הם בחרו בחוויה כדי ללמוד ממנה וכדי ללמד אחרים.
ולפעמים שהנשמה אמורה לעבור חוויה של כמעט מוות אך ברור שהיא אינה אמורה ללכת. לא זה מה שתכננה הנשמה. אבל זכרו, אנשים יקרים, שגם במקרה כזה יש לכם זכות בחירה. ומה זה אומר? האדם הוא זה שקובע בעולם שלכם ולא הנשמה. כאשר הנשמה תכננה שיעור קשה, והאדם עצמו מרגיש שקשה לו מדי, שהוא לא יכול לשאת בעול, לפעמים האדם הוא זה שבוחר לשחרר. ואז למרות שהנשמה תכננה אפשרות להמשך דרכה, האדם בוחר לעזוב את העולם. זו תחנת יציאה שתכננה הנשמה, ולכל תחנת יציאה היא מתכננת אפשרות של להמשיך, אלא אם כן היא תכננה תחנת יציאה סופית, שכבר נדבר עליה.
זאת אומרת, כאשר אדם חווה התנסות מאוד מאתגרת – לא תמיד הוא מתוכנן לעזוב את העולם, זה תלוי גם בו וגם בנשמתו. לפעמים האדם הוא זה שרוצה להישאר בעקבות מחלה, הוא אמור לעזוב את העולם, אבל זה התכנון שהנשמה תכננה, אבל רצון האדם הוא כה חזק, הדבקות שלו בעולם הפיזי היא כה חזקה, שגם אז הוא מצליח לשנות את גורלו, או לפחות לדחות אותו במספר שנים.
יכולים אתם לראות סביבכם אנשים שהיה להם צפי לחיים של חודש, חודשיים, שנה, והם משכו אותם עוד הרבה שנים, ואפילו כאלה שלא נתנו להם צפי לחיים, והם יצאו מכך והם חיים, שלמים ובריאים. לא תוכלו לדעת מראש אם זו תחנת יציאה סופית או לא, שכן אדם שיידע בוודאות שאין ביכולתו לשנות את הדבר, ייוותר כבר מראש. ואם נשמתכם בחרה לעבור שיעור בהתמודדות עם אתגר שקשור בפחד מוות, שקשור בנגיעה באותה נקודת עזיבה, הרי שהנשמה רוצה לעבור את השיעור. אם הייתם יודעים, לא הייתם יכולים לעבור את השיעור.
בעצם אפשר להגיד שהנשמה מתכננת לעיתים… לא לכל אדם – יש אדם שמגיע עם תחנת כניסה ותחנת יציאה אחת, לעיתים זה בגיל מבוגר, לעיתים זה בגיל צעיר. כדי שהעולם ינוע יש צורך בדברים שיגרמו לאנשים לזוז. כיוון שלכולם יש פחד מוות, הרבה מכם מעדיפים לא לעשות דברים חדשים, לא לפעול בדרך חדשה, כי כל דבר חדש עלול לסכן, עלול להביא לערעור של המצב הקיים, של הבסיס שקיים. ולכן הרבה מכם לא היו עושים דבר אלא אם כן הנושא נושף בעורפכם.
בעצם ההבנה שעליכם לפעול ולהתקדם כדי לשמור על עצמכם, כדי לפעול נכון יותר, גורמת לכם לעשות ולהתקדם. תחנת יציאה בעצם היא אפשרית. לפעמים היא קצרה, לפעמים היא קורית ברגע, לפעמים אתם לא מודיעם אליה אפילו, נראה לכם שיכולתם לעשות דבר אחד ואתם עושים דבר אחר, ואינכם מודעים בכלל לכך שאילו הייתם עושים את הדבר הקודם – אסון היה קורה לכם, כפי שאתם קוראים לזה, או בעצם הייתם עוזבים את העולם כבר אז. גם זאת תחנת יציאה, והיא קורית פעמים רבות.
כאשר אנחנו שומעים אנשים שחוזרים מגלגול, כשאנחנו מתבוננים אל הסביבה של הקרובים שנשארו למטה, אחת השאלות ששואלים שוב ושוב בני האדם היא למה – למה זה קרה עכשיו? למה זה קרה דווקא לו? ההתנהלות פה, החוכמה פה, והחוכמה אצלכם היא אחרת. חשוב להבין שאצלנו ההתנסות היא המקודשת. ההתנסות היא זו שמביאה לקידום האנושות. החוויה נועדה לשם לימוד – לא רק של הנשמה עצמה אלא גם של נשמות נוספות.
לחיים מכאן אין משמעות כיוון שאנחנו יודעים שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב. אין שום מניעה לעבור חיים לפרק זמן קצר, לעבור גלגול שיהיה קצר, שכן האדם תמיד יחזור לגלגול נוסף. לכן, אנחנו רואים את הדברים אחרת מכם. שכן כאשר נשמה יורדת לגלגול, לאדם, החיים הופכים למקודשים. אלמלא החיים היו מקודשים, שוב, לא הייתם יכולים להתקדם, לפעול ולקדם את האנושות. וכיוון שעבורכם החיים מקודשים, לעולם לא תצליחו להבין את אותן שאלות שאתם שואלים אותנו – "למה?".
קשה להבין שנשמה צעירה היא מתנדבת. קשה לקבל את זה בכלל. קשה להבין שנשמה שעזבה את העולם בגיל צעיר מרגישה שליחה, מרגישה שהיא נתנה לאנושות תרומה גדולה, היא עשתה להם שירות מאוד גדול, שממלא אותה בתחושה של שליחות ושל סיפוק הרבה יותר מאשר אילו הייתה ממשיכה את החיים כרגיל. אני יודע שזה בלתי נתפס אצלכם בכלל לחשוב כך, וטוב שכך. כל האיזון בין שני העולמות מבוסס על כך שאתם תיאבקו להישאר בחיים, תיאבקו למצוא את הדרך, להתפתח, להבין. ואנחנו מכאן נעזור לכם ככל האפשר, כי אין אנו רוצים סבל. אבל יכולים אנחנו לראות את ההיגיון שנעשה מאחורי דבר.
כאשר קורה משהו בקנה מידה גדול, תמיד יש לו משמעות קולקטיבית. תמיד הוא בא להעיר, להזיז, לשנות. לעיתים אפשר להבין זאת רק בדיעבד. יש לכם מספיק דוגמאות מן העבר לדברים שבזכותם קרו דברים. החל ממגפות, שבזכותן פותחו תרופות, החל ממלחמות, שבזכותן הגיע גם שלום אבל גם הגיעו אמצעי מחיה טובים יותר, אמצעי פיתוח. הדברים האלה קורים בעולם הפיזי כתוצאה ממצוקה.
לוּ היה טוב, לא היה צורך לאנשים להתפתח, לא היה צורך לאנשים להתקדם. השיעור הוא בחירה. אבל דעו לכם שברגע הבחירה, האדם יודע יותר ממה שיכולים אתם לדעת ברגע זה. הוא מבין דברים לעומק. לעיתים הוא מבין שהוא סיים את השיעור, והוא שלם עם זה, למרות שהוא משאיר מאחוריו משפחה, למרות שהוא משאיר מאחוריו אנשים שכואבים על לכתו מאוד מאוד. אבל הוא מבין אחרת את השליחות, הוא מבין אחרת את המהות, ולכן הרבה פעמים גם האדם משחרר. לא תמיד יש מאבק בין הנשמה לבין האדם. הרבה פעמים האדם והנשמה הולכים יד ביד לעבר מה שאתם קוראים לו 'מוות משמעותי'. בדרך כלל זה קורה כאשר מעורבים צעירים בנושא. כיוון שהאדם הצעיר כמעט תמיד חדור אמונה, חדור בכוחות, חדור ביכולת, ובמקרים כאלה בדרך כלל נשמתו והאדם עצמו מחוברים והולכים אל המשימה בלב שלם. אפשר לראות הרבה צעירים שהקריבו את עצמם, ממש במודע, כדי לעזור לאחרים, כדי לקדם אחרים.
יש באמת חוסר יכולת לקבל את זה בעולם שלכם, וכך זה צריך להישאר. בלתי נתפס שעבור בן אדם חשובה יותר התרומה לאנושות מאשר החיים עצמם. זה בלתי נתפס, אבל זה קיים גם בעולם שלכם בצורה מודעת. זה מה שמקדם את האנושות יותר מהכול. זה מה שהופך את בני האדם לכל כך מיוחדים. זה מה שעוזר לנו להוקיר את ההתנסות של כל אחד ואחד מכם. תסתכלו לאורך ההיסטוריה ותראו כמה אנשים באמת נתנו מעצמם, קידמו את עצמם, גם מתוך ידיעה שסופם קרב, מתוך מטרה, מתוך רצון לשנות, מתוך רצון לעזור. הם רבים והם השאירו את חותמם. כל מי שעוזב את העולם בדרך שנועדה לטלטל ולזעזע משאיר את חותמו. חלק עושים את זה בקנה מידה ממש גדול, חלק בקנה מידה יותר קטן, אבל הם משפיעים לעיתים בצורה מאוד משמעותית, יוצרים שינוי שאחרת לא היה קורה.
קשה לדבר בהיגיון על דבר שהוא כל כך כואב לכם, על דבר שהוא מאיים. אך יש חוכמה בדברים האלה. הדברים לא קורים סתם, ועליכם לדעת שאם לפעמים אי אפשר למנוע מקרה מסוים כיוון שהוא נועד לקרות, כיוון שיש חשיבה ותכנון מאחורי הסיבה לכך שהוא קרה ולמה שהוא עשה. אני יודע שאחד הדברים שהכי מקוממים אנשים הוא המשפט "יום אחד תבינו". אבל בנושא זה אין לי אלא להגיד שההבנה בלתי אפשרית בעולם שלכם, שבו הרגש כל כך משמעותי. רק כאשר תוכלו לראות את הדברים מבלי להרגיש את הרגש, תוכלו לראות כמה השילוב הזה בין החיים למוות בעצם מאפשר את הקִדמה, את ההתפתחות ואת החיים במלואם.
שלכם,
ביון
