קולות של ביקורת | תרגיל

קולות של ביקורת | תרגיל

יש לנו קולות של ביקורת, של שיפוט, של פחדים ושל חינוך –
מה נכון, מה מותר, מה אסור – ואנחנו מאוד מחוברים אליהם.

כדי שאנחנו נוכל לתפקד בצורה חופשית, חשוב שיהיה מאגר לא פחות גדול של קולות תומכים.
אבל, בחינוך בעולם המערבי, ובטח בעולם המערבי לפני שלושים שנה, לא דגלו בקולות תומכים,
וגם היום הקולות הנוזפים חזקים בהרבה מהקולות התומכים.
לדוגמה, ילד שירביץ יקבל נזיפה הרבה יותר גדולה מאשר החיזוק שיקבל ילד שהתנהג יפה.
היחס בין התמיכה לנזיפה הוא לא פרופורציוני,
ולכן העוצמה של הפחדים ושל הרגשות הקשים היא הרבה יותר חזקה.

אנחנו נמצאים בחוסר איזון – חוסר איזון אנרגטי, לא במובן הגבוה,
אלא במובן שכל הזמן אנחנו בחסך של אנרגיה להתמודד בעזרתה,
אנחנו כל הזמן שואבים לעצמנו את האנרגיה.
ולכן, צריך להתחיל ליצור מאגר של קולות מעודדים.

קולות תומכים

המאגר של הקולות המעודדים יכלול קולות שיכולים להיכנס לתוכי,
בדיוק כמו הקולות שאומרים לי שלא אצליח, והם יאזנו את הקולות האלה.
תחשבו שאתם רוצים ללכת קדימה, אבל יש לכם קולות שמושכים אחורה
ואין לכם מספיק קולות שדוחפים קדימה. כך לא תצליחו להתקדם.

המדריכים רואים בתהליך הזה תהליך רציונלי שבו בצורה שיטתית בונים מאגר – במקום למה לא –
בונים מאגר של למה כן, למה זה אפשרי.

לכל אחד יהיה מאגר משלו.
אמנם אנחנו יכולים לאמץ משפטים זה מזה, אם הם מתאימים לנו,
אבל יכול להיות שהם לא יתאימו לנו. חשוב מאוד שהמשפטים יהיו מדויקים לנו.
אני לא יכולה עכשיו לכתוב לכם עשרים משפטים ולהגיד לכם ללמוד אותם בעל פה ולהכניס אותם למאגר – זה לא יעבוד.
המשפטים צריכים להיות מחוברים לדברים שעוצרים אתכם או מפריעים לכם, וזה לא משהו שאפשר לעשות ביום אחד.

בכל פעם שקופץ משהו, בכל פעם שאתם מזהים
איזה דפוס או אמונה שחוזרים על עצמם – כדאי להמציא משפט חדש.
ואז, בכל פעם שהם יקפצו, תוכלו מיד לחבר בין שני המשפטים האלה, וכך תיצרו איזון.
באיזון יש חופש כי הקולות האלה שעוצרים, כל עוד אתם בחברה המערבית, תמיד יהיו.
בכללים חברתיים תמיד יש "עשה" ו"אל תעשה", אבל אנחנו, כדי לנוע, צריכים חופש.

אנחנו יכולים גם לעזור זה לזה כדי שיהיה לנו יותר קל.
אם נושא מסוים מעסיק את בילי,
יכול להיות שיהיה לנו יותר קל לעזור לה ולכוון אותה לאיזה משפט נכון, מאשר לה בעצמה.
אחרי שעושים את זה כמה פעמים, יהיה קל יותר וזה הרעיון.
כך אני עשיתי שינוי באוכל, בדיעבד אני אומרת את זה היום.
בניתי משפטים שאני באמת האמנתי בהם, והעליתי אותם בכל פעם שהיה בהם צורך.

משפטים שאנחנו באמת מאמינים בהם, ולא מנטרות

אנחנו צריכים לבנות משפטים שאנחנו באמת מאמינים בהם, ולא מנטרות.
זה ההבדל בין מנטרה לבין משפט שהוא באמת משכנע אותי –
אם אני לא באמת מאמינה בו הוא לא יעבוד.
אני לא יכולה לעמוד מול המראה ולהגיד "אני יפה" אם אני לא באמת מרגישה יפה, זה לא יעבוד.
גם אם אני נורא ארצה, זה יעשה נזק,
וזה בדיוק ההפך מכוונתי
(אני ארגיש שקרנית כי אני אגיד מפנים "נו באמת" וכך אני אצור סביבה שלילית שגוזלת עוד אנרגיה).
הרעיון הוא להגיד במה אני כן יכולה להאמין באמת, אבל לא באופן ביקורתי.
ברגע שנבין שביקורת היא דבר הורס ולא בונה, יהיה לנו קל יותר.

הדימוי שאני ראיתי כשהם דיברו היה של אדם שסוחב 10 ק"ג בצד אחד כל הזמן.
גם אנחנו, בסופו של דבר, הולכים עם 10 ק"ג בצד וכך אנחנו צריכים להתנהל בעולם.
הרעיון הוא שגם אם אתם לוקחים משקל כבד, כדאי לחלק אותו שווה בשווה בין שתי הידיים.
יותר קל לסחוב 5 ק"ג ו-5 ק"ג, בכל יד, מאשר 10 ק"ג בצד אחד.
כדאי לאזן את המשקל כדי שיהיה יותר קל להתנהל.
זה לא שנשחרר את כל המשקל ועכשיו נהיה חופשיים,
אלא עדיין יהיה משקל, אבל הוא יהיה מאוזן. את זה הם רוצים ללמד אותנו, למצוא את האיזון הזה.