אוףףף… זה לא הצליח לי כמו שרציתי

אלא היו התגובות מערב ההשקה,

אלא שבשבילי,

זה ממש לא קרה כמו שתכננתי.

זה התחיל בסערה.

דווקא ביום הזה,

הסערה הכי קשה בחורף.

"לא אגיע". "הצפות", "פוחדת לנסוע בגשם"

והלב שלי נופל עם כל הודעה כזאת.

ביקשתי מהמדריכים עזרה,

אבל הסערה הגיעה.

במפתיע, באזור בקעת אונו ששם התרחש האירוע,

לא ירד כמעט גשם.

יום חורפי רגיל.

כבר בשבע התחילו להגיע האורחים.

כמה התרגשתי.

הרבה מתלמידיי, חבריי, משפחה.

הייתה המון אהבה באוויר.

היו גם כאלה שנרשמו ממש ברגע האחרון.

והאולם היה מלא,

והאוירה הייתה נהדרת.

נכנסתי לאולם,

ואני מרגישה את הבכי עולה בגרוני,

אותו בכי שליווה אותי במהלך השנה האחרונה.

הרגשתי נבוכה..

"את לא מתחילה בבכי."

נזפתי בעצמי.

הרגשתי שאם ארשה לעצמי,

זה לא ייעצר…

העליתי חיוך על פני,

עליתי לבמה ו…

בלקאאוט מוחלט!

לא זוכרת מה תכננתי להגיד,

סדר המפגש נעלם…

נשמתי לרגע ו…

כלום.

אין לי מושג מה תכננתי לעשות.

מאותו רגע "זרמתי". אילתרתי.

נכון, הסיפור שחייתי מחדש,

השיתופים, החוויות שמתוארות בספר,

כל אלה מרגשים מאוד ונוגעים…

לא בכיתי, אבל דמעתי, והקהל איתי.

אבל היה לי קשה לשמור על הרצף.

ארבעת ילדי ובעלי עלו לבמה

ושיתפו בחוויות שלהם.

זה היה נהדר.

הייתי מבולבלת, וגם הרגשתי עטופה באהבה.

בסוף הערב,

קיבלתי זר ענק ממשפחתי.

זו הייתה הפתעה ששוב גרמה לי לדמוע.

הפעם משמחה.

סיימנו את הערב בחיבוק משותף של כולם.

הרגשנו ביחד.

הערב מסתיים, ואני שואלת את עצמי:

"מה קרה כאן?"

מעולם לא חוויתי כאילו יורד מסך

על מחשבותיי.

הסתכלתי סביבי,

והרגשתי את האהבה של כולם.

היו קרוב למאתיים איש באולם.

מי שהתאמצו להגיע בערב הזה,

היו אלה שאוהבים אותי.

שלא אכפת להם אם קפצתי מנושא לנושא.

הבנתי שבסופו של דבר,

כן דאגו לי המדריכים מלמעלה.

שמרו עלי שארגיש נוח, למרות מה שקרה.

הרגשתי חלשה ופגיעה,

ובו בזמן, נוגעת ומשפיעה.

והפירגון של המשפחה היה השיא.

כשהלכתי לישון,

הכל חזר אלי.

נזכרתי שתכננתי לקרוא מהספר קטעים קצרים,

כקו מוביל לערב.

בחרתי את הקטעים,

אבל אפילו לא זכרתי,

להניח ספר לידי.

אז זו הייתה חוויה נהדרת,

וגם לא כמו שרציתי,

ואני יודעת,

שמה שצריך היה לקרות קרה.

ואני מרגישה נפלא,

אהובה ואוהבת,

וכמו שאמרתי בערב,

השינוי הוא אפשרי,

במיוחד שעושים אותו יחד.

אוהבת אתכם