אמא שלי הייתה אדם נהדר,
לפעמים…
לפעמים, היא הייתה בתסכול, בקושי, בפחד,
וזה פגע בנו הילדים.
בגיל מאוד צעיר הבנתי שככה היא…
רגע נפלאה ורגע נוטשת,
רגע מבינה ורגע נאטמת.
לא הבנתי למה,
חשבתי שזה בגללי,
שמשהו עשיתי לא בסדר…
ולמדתי לחיות עם זה…
לפעמים בפיוס, לפעמים במריבות,
עמוק בפנים הבנתי שזה מה שיש.
זה מי שהיא, ואין מה לעשות.
דווקא אחרי שהיא עזבה את העולם,
מתוך התבוננות על חיי,
החל לבצבץ כעס.
איך? איך לא ראית?
איך לא הבנת? איך יכולת?
נבהלתי. הרי היא כבר שם.
אסור לכעוס עליהם מכאן…
כך חשבתי,
ואז בהכוונת המדריכים,
הבנתי שמותר. שהם מקשיבים לנו.
ומה הטעם? שאלתי את עצמי
הרי היא לא תגיב, וגם מה שהיה היה.
אבל השאלות התרוצצו, ולא נתנו מנוח.
לא ידעתי אם זאת התפתחות,
או אולי נסיגה לאחור. הרגשתי מבולבלת.
ואז, ככה פתאום,
היא באה לדבר איתי. משם.
ונתנה תשובות, והסבירה,
ואמרה: "תכעסי.
לפני שאפשר לסלוח,
צריך להבין מה היה. הכעס חיוני לסליחה."
חלק מהתשובות היו עבורי,
חלק עבור כולנו.
הבנתי המון, עליה, עליי, עלינו,
כילדים, כהורים.
זה לא היה קל,
אני עדיין מרגישה חשופה ופגיעה,
אך זה היה הדבר הכי עמוק ומשמעותי,
שעשיתי בחיי.
רוצה לשתף אתכם,
לחלוק בידע, בתובנות.
נתרגש, נבכה ונבין יחד.
כמה עוצמה יש בזה.
מחכה לכם בערב המיוחד לכבוד הוצאת הספר,
בהתרגשות גדולה.
