חיינו בעידן הקדמה וההתפתחות מתנהלים בכפוף לריבוי כללים, שתכליתם חיונית ומטרתם טובה, בין היתר במגמה, לרתום אנשים לעשייה. כך נולד וקיבל משמעות נרחבת גם המושג, "צריך".
לכאורה, מה ש"צריך" אמור להניע ולעודד אותנו לעשות מה שנכון לנו, לעמוד במחויבויות ולקיים את הדברים החשובים לנו; אלא שהמושג טומן בחובו אשליה.
בכל רגע נתון יכול כל אדם לעשות דברים מסוימים, וישנם דברים אחרים שבאותו הרגע אינו יכול לעשות. גם יכולת היא לא נתון קבוע. יש ימים שבהם ביכולתנו לעשות דבר מה, שבימים אחרים אנחנו לא יכולים; ימים שבהם אנחנו עושים יותר ומספיקים הרבה, וימים שבהם אנחנו לא מצליחים לבצע אפילו מעט ממה שתכננו.
המושג "צריך" מכוון אותנו, אבל לא מתחשב במי שאנחנו, ביכולת הכללית, היומית או הרגעית שלנו. לכן, לא פעם הוא דוחף אותנו לעשות מה שאין ביכולתנו, כשוט המצליף בנו, ומייצר אשמה, תסכול, חולשה, כאב… ופגיעה בערך העצמי.
את המילה "צריך", המכילה נוקשות ומזמנת אשמה, כדאי להחליף ב- "רצוי", או "חשוב". את מה שלתפיסתנו נכון לנו, אולי חשוב לעשות, אבל זה משאיר מרחב למי שאנחנו, ולהבנת היכולות שלנו והדינמיות שלהן.
כל אדם ברגע נתון עושה כמיטב יכולתו, אך לרוב בצל פחדים, חששות, ותחת עומס – פיזי, מנטלי ורגשי. בהסתכלות רחבה ניתן לראות, שהיכולת היא האנרגיה שנשארת לאחר ההתמודדות עם כל מה שעובר עלינו – לפעמים היא רבה ולפעמים פחותה.
במושג "צריך" יש שיפוטיות ואין אהבה. הוא יוצר התנגדות, מעצים פחדים ולחצים, ולא פעם בולם אותנו. לכן כדאי להחליפו במילים שבהן יש אהבה, הערכה וחמלה כלפי עצמנו.
