״בתקופת חיי האחרונה היו לי בעיות בריאות שונות. שכבתי במיטתי והרהרתי רבות בכל מה שעברתי במהלך חיי. מטבע הדברים ראיתי בעיקר את הדברים שלא הצלחתי להשיג, והצטערתי על כך. לאחר שאימי קיבלה את פניי פגשתי שתי קבוצות של מדריכים. הם ביקשו ממני להיזכר במה שעבר עליי במהלך הגלגול האחרון והסבירו לי שחשוב שאתעד את כל זיכרונותיי. הייתי שרוי בתחושת השחרור והחופש, ולא רציתי להיזכר בהחמצות הרבות שהיו בו ולעסוק בצער ובכאב. הם הבטיחו לי שתהליך ההיזכרות בהתנסויות שעברתי בגלגול יהיה תהליך נעים, והסכמתי להתחילו למרות החשש.
לפתע ראיתי את חיי עוברים לפניי כמו בסרט – תמונה־תמונה, אירוע־אירוע, מהלידה עד יומי האחרון. זה היה הדבר המרגש ביותר שחוויתי מעולם. ראיתי את עצמי כעולל, כילד, כנער. ראיתי חוויות שכלל לא זכרתי, וראיתי חוויות שכלל לא רציתי להיזכר בהן – ואז אהבת המדריכים עטפה אותי והרגשתי מוכן להתמודד עם הכול. הסרט נעצר מפעם לפעם, והמדריכים ביקשו ממני להסביר את מה שהיה בו. בהתחלה התנצלתי והרגשתי שלא בנוח, אבל לאט לאט הבנתי שהם באמת רוצים להבין מה בדיוק קרה לי באותו אירוע ולא לשפוט אותי.
הופתעתי מאוד כשהראו לי דברים רבים שהצלחתי בהם. המדריכים שיקפו לי את חיי וביקשו לעסוק דווקא באירועים שלא זכרתי כלל ובחוויות שלא עצרתי כדי לתת להן את הכבוד הראוי. לא זכרתי דווקא את רוב הדברים שבהם עשיתי את הדבר הנכון, את הדברים שבהם הצלחתי וזכיתי להערכה. אמנם ידעתי כי בדברים מסוימים הצלחתי, אבל זיכרוני תעתע בי. זכרתי בעוצמה רבה בעיקר את הכאב, את תחושת הפספוס ואת הקשיים שהיו בדרכי. זכרתי אותם הרבה יותר משזכרתי את רגעי השמחה וההצלחה.
נדהמתי כשראיתי את הסרט של חיי. הבנתי שעד אז ראיתי את חיי מנקודת מבט לא מאוזנת – ראיתי את חיי מתוך כאב, מתוך שיפוטיות, מתוך חוסר קבלה של חולשותיי, התמקדתי דווקא בדברים שלא הצלחתי לעשות, ולא הערכתי את מה שהצלחתי לעשות. היו בחיי יותר נקודות אור ממה שזכרתי, ובזכות הגישה השונה שישנה כאן יכולתי סוף־סוף לראות את הדברים אחרת״.
גדעון זינגר מתוך ״החיים בעולם הבא על פי גדעון זינגר״
