כילדה הייתי מאוד טמפרמנטית, רבת רצונות… "בא לי" היה דומיננטי אצלי – מה שאתגר מאוד את אמי, אשר גדלה בבית מאוד קפדן ונוקשה, שלא היה בו מקום למימוש תשוקות ורצונות מקטן עד גדול, החל ממה לאכול וכלה בבחירת תחום לימודים ומקצוע.
הרצונות והתשוקות שלי לא התקבלו על אמי ולא זכו לתמיכתה, כי אם עוררו בה התנגדות; למשל, חוג / יצירה מסוימת / התמקדות והשתהות במשחקים שאהבתי, כמו לגו או גולות (שרק בדיעבד הבנתי, שהאופן שבו שיחקתי בהן, דיברתי אליהן ודיבבתי אותן , היה למעשה תקשור) – לא פעם זיכו אותי במילים כגון, "אגואיסטית", "יש לך עיניים גדולות"… ואפילו "חזירה".
עם השנים, בכל פעם שחשתי תאווה למשהו, הרגשתי אגואיסטית, שזה לא לגיטימי ולא בסדר. התאמצתי להדחיק את תשוקותיי ורצונותיי, כדי להימנע מהאשמה וממחירי ניסיונותיי לממש אותם.
בבגרותי, כשחזרתי ונפתחתי לעולם התקשור, אחד המסרים הראשונים שקיבלתי היה, להתחבר לרצונות שלי, למה שבאמת "בא לי" – ואני התקשיתי בכך מאוד, כי זה נתפס כדבר לא טוב, שבילדותי הפנה כלפיי המון כעס ונשא לי מחירים קשים.
לאט-לאט (בהדרגה איטית מאוד), ועוד יותר בשנתיים האחרונות, בהן אני מתחברת לקול הנשמה שלי, אני מבינה, שהדבר היפה והטבעי ביותר בנו, הוא הרצון שלנו.
התבוננו בילדים קטנים – הם אינם מתביישים במה שהם רוצים; אבל אנחנו, כתוצאה מחינוך שהיה שייך לעידן הקודם, מפחדים לרצות; ליהנות עד הסוף; להצהיר "בא לי" ולרצות גם לממש…
אולם, זהו למעשה ה"דלק" הכי משמעותי לצורך שינוי, ליצירה של מה שאנחנו רוצים בחיים, ולבריאת מציאות חדשה.
אז אני אומרת לעצמי, שחינכו אותי בדרך מסוימת, כיוון שזה מה ואיך שידעו אז, אבל כיום אני רוצה לחנך את עצמי מחדש; לרתום את עצמי ואת הנשמה שלי, לרצות, ליהנות, ולהבין שזה מותר. ומהכיוון השני, כשאני רוצה עבור עצמי, אני רוצה גם בשביל הקרובים אלי, בשביל כל סובביי, וגם בשבילכם.
אני מזמינה אתכם, לחזור ולפתח את "שריר" הרצון, ולא לפחד לרצות עבור עצמכם, שמא זה על חשבון אחרים.
לפני חמישים שנה, רצון נתפס כבא על חשבון אחרים, כי לא היה מקום לרצון אינדיבידואלי, אלא קידשו את האינטרס הקולקטיבי (בניית מדינה וכדומה).
כיום הרצון מאוד משמעותי. הוא ממלא בשמחה, בתקווה, והוא בעיקר מנוע לתנועה והתפתחות.
אני מאחלת לכולנו ימים מלאי רצון ועוצמה. הרצון מחבר אותנו לכוחות שלנו, אז כדברי ב.ז.הרצל: "אם תרצו – אין זו אגדה".
