כשמדובר באחר, רובכם נכונים לפתוח את הלב לאהבה, חמלה ועזרה, אבל מאוד מתקשים לעשות זאת ביחס לעצמכם.
הדרך שבה חונכתם יצרה עיוות באמונות ובחשיבה שלכם, ומובילה אתכם באופן כמעט אוטומטי. לימדו אתכם להאמין שביקורת תקדם אתכם, שאם תכעסו על עצמכם כשטעיתם, זה ימנע את הטעות הבאה, אלא שמבחינה אנרגטית, ההיפך הוא הנכון.
בעידן זה, גם מבין האנשים המבורכים, רבי היכולות וההישגים, מעטים מאוד אלה שאוהבים את דמותם, החיצונית והפנימית, וזה גורם לכאב רב, כי ככל שהאנושות מתפתחת, היא מחייבת שחרור ערכים ישנים, שאינם מתאימים עוד, מכבידים עלינו רגשית ומפריעים לנו להתקדם.
בעבר, הביקורת, העצמית בפרט, נחשבה מוערכת, ובמסגרתה למדנו לשפוט את עצמנו על כל דבר. בעידן הנוכחי, אנחנו יותר מקבלים, סלחניים, ופחות מבקרים את האחרים – אבל לא כך כשמדובר בעצמנו.
התבוננות והבנה של מצב תמיד עוזרת, בתנאי שאינה שיפוטית. בביקורת תמיד יש שיפוטיות, לכן היא חוסמת. משוב ענייני יכול להועיל, אבל מרבית בני האדם אינם יודעים איך לעשות זאת.
לעתים קרובות, דווקא ברגעי הקושי, בהם אתם הכי זקוקים לחיבוק, אתם עסוקים בהלקאה עצמית, שמותירה אתכם חסרי אנרגיה ויכולת, להרגיש אהבה ואמפתיה להתמודדות עם האתגר, ולשנות את המצב.
כשילד מקבל מכה או טועה, הוא זקוק לעידוד – כמוהו גם הילד שקיים ותמיד נשאר בתוכנו. אחד המכשולים הגדולים ביותר לאהבה ולערך עצמי, הוא הביקורת העצמית. ביקורת של אחר לא תפגע בנו, אם אינה מהדהדת את הקול שכבר קיים בתוכנו.
הביקורת מחוררת את מיכל האנרגיה הפנימי, פוגעת באמונה וביופי שבנו, ומגבילה את צעדינו למימוש והצלחה.
בפעם הבאה שתרגישו שטעיתם, העריכו את הכוונה, ההעזה וההתנסות, הניחו לביקורת ולשיפוטיות, ותנו לעצמכם חיבוק.
