בשנת 2019 אימא שלי הגיעה אליי בתקשור, ובתהליך מאוד משמעותי, ניסינו יחד להבין, מה עבר עליי בילדות וכיצד השפיע עליי. התהליך פתח פצעים ישנים והציף בי מגוון רגשות; עלה בי כעס, אחריו עצב, בהמשך הגיעו המון תובנות.
חברה ששיתפתי אמרה, שהגיע הזמן שאסלח לאימא שלי. אמרתי, שמזמן סלחתי, אך היא טענה, שאם אני מדברת ומרגישה את הדברים, כנראה שלא סלחתי.
חשבתי על זה הרבה וכמובן שאלתי גם את המדריכים שלי. האם באמת לא סלחתי? היה בי כעס… אבל האם כלפי אימא שלי? – לא.
אמנם היה בי כעס, או יותר נכון, עצב, כי היו המון דברים לא פשוטים בילדות שלי, שבין היתר גרמו לביטחון שלי להתערער, נוצרו בי פחדים, והרגשתי שנורא קשה להכיל אותי ושלאנשים בסביבתי קשה אתי. אלה דברים שהיום אני חושבת, שלא היו מציאותיים, אבל היו חלק מהחוויה של אימא שלי.
בהסתכלות לאחור, אני יכולה להרגיש את תחושת הפספוס והצער.
אחד הדברים שהמדריך שלי, ביון, אמר והרגיע אותי בנושא, היה שלסלוח, זה לא אומר, לשכוח. השאלה היא, כמה אני באמת מחזיקה בתוכי טינה או כעס חי על אימא שלי? והאמת היא, שבכלל לא, אבל פעמים רבות יש בי עצב.
כשאני מתבוננת לאחור, וביחס לדרך שעברתי, נדרשו לי המון שנים כדי לשקם את התחושות, שאני לא מספיק טובה, שאין לי באמת מה להביא לעולם, שללא כוונה אני פוגעת באנשים… ועוד. בדיעבד אני יודעת, שדבר מזה לא היה נכון, וזה עצוב.
ביון אומר, שכמו בגוף, צלקות אינן נעלמות. בהסתכלות על צלקת פיזית, אנחנו יודעים איך היא נוצרה, גם אם זה קרה לנו בגיל 5. הצלקות הן חלק מאתנו, אך לרוב אנחנו לא עסוקים בהן ביומיום. ישנן צלקות מכאיבות, שמורגשות לאורך שנים, כמו צלקות רגשיות – גם הן חלק ממי שאנחנו.
אין צורך לשכוח את כאב החוויות, אך כדאי לשחרר את הכעס האקטיבי על מה שהיה. עצב או צביטה בלב הם לגיטימיים. זוהי בעצם הבנה, שהיינו רוצים שהדברים יהיו אחרת, וזה בסדר, כי תהליך של התבוננות לאחור, פעמים רבות מכאיב.
אי אפשר לתקן את העבר, הוא כבר איננו. אנחנו יכולים לתקן את ההווה, ולשם כך לא צריך לשכוח את העבר, אלא להבין ולקבל, שמה שהיה כך היה. ייתכן שנפגענו, שנעשה לנו עוול, שקרו דברים שלא היו הוגנים, או שממש הזיקו לנו.
חשוב שנשאל את עצמנו, איך אנחנו רוצים להתייחס לאותם הדברים היום? מה אנחנו רוצים לעשות?
לפעמים נצבט לי הלב, כשאני חושבת, מה היה אם…?, אבל זה עובר ברגע, כי היום זה לא מה שמעניין אותי, אלא מה שקורה בפועל – הדרך שאני עוברת, ההתקדמות שאני עושה, האופן שבו אני מתמודדת עם מה שהקשה עליי בעבר… וכשאני מתבוננת בכך, זה מרגש אותי.
כאב העבר ישנו, אבל הוא מתעמעם. הוא חלק ממני, ממי שאני, אך כבר אינו מכאיב כמו פעם ולא משפיע כל כך. לפעמים אני אפילו גאה בדרך שעשיתי, בתהליך, וביכולת שלי לעשות דברים, למרות כל מה שהיה.
